מחשבות

אהבה

“אהבה”, כך הוא אמר, “זה להזדהות” כשאתה משקף את רגשות הנפש שמולך, כשאתה מכיל אותה, כשאתה מרגיש ממש את מה שהיא מרגישה, “זו אהבה”.

(הרב יהושע צוקרמן)

בהשתקפות, לרגע, נראה חיבור. חיבור של חלקים מקבילים, יקומים מקבילים שלעולם לא נפגשים. לרגע, מכילים המים את סערת נפש השמיים.

אודם הרימונים

והרוחות השחורות נשבו במטעים היבשים.

החורף רבץ כבד.

האדמה ספגה את אודם הרימונים שהתפקעו ונזנחו לריקבון איטי ומלא חן.

קיכלי אחד, שתקן ומרוחק, ידע שהוא בר-מזל. העלים היבשים הסתירו חרקים גרומים.

לעיתים, אחד מהם מתגלה לעיניו השחורות העמוקות והשתקן מלקט בחטף את החרק ומעט עסיס החלבונים נספג בגופו.

בר-מזל שבאומץ נדד מרחק אין-סוף, מהשלג האכזר לעבר חורף מנחם. חורף עם ריח רקבון של רימונים מתוקים, ריח אדמה סמיך וניחוח שלכת ספוגת גשם, מתפרקת ודועכת, מזינה את דור השורשים של האביב המתעבר באדמת ארץ-ישראל.

בר-מזל שבחורף הקר, המרופד בצבעי שלכת חמים, גופו הכתום הבוער, גונן עליו במטעים הנושרים.

בר-מזל בחורף הישראלי

קול פסיעה בעשב

בעצם אני חוקר שקט
בשקט אין כלום
בכלום הזה אפשר להרגיש הוויה, אפשר להרגיש כאן ועכשיו. מוחשיות נוכחת של מציאות.
החושים לגמרי איתי, משדרים פנימה צלילות מוחלטת, אני ממש חש את קימור העין השחורה, חש את ניחוח לחות הבוקר, חש את נשימותיי. כף ידי בטוחה שחוותה את מגע הפרווה החלקה הנוקשה, בטוחה שפעם מיששה את הקרניים הקשיחות.
בזכות השקט, כמעט שאני שומע את פסיעת הפרסה העדינה של הצבי רחוק ממני, בעשב הרך.
בשלווה הזו חיים צבאים, הפוך מאיתנו, נוכחים כל רגע במציאות. חיים פחות אבל הרבה יותר.

מושית (לשעבר הפרה של משה)

אני אוהב את הבקרים האלו, זה מתחיל בנסיעה שלווה בכבישים ריקים. אח”כ בדרכי עפר שוממות. אני מדומם מנוע והשקט ממלא את החושך.

אני מבחין בעקבות חזיר נכנסות לשדה דגנים והסקרנות מושכת אותי לצעוד בשדה הרטוב. טיפות הטל נספגות בבד מכנסי (פתאום אני שמח שעשקו אותי בקניית נעלי ה’גורטקס’). אט אט מתגלה השמש באופק. רבבות החרקים, החבויים בשדה סופגים בהנאה את קרני השמש ומפשירים מכפור הלילה…

לבד


העמסתי את האוהל על כתפי והתחלנו לרדת בחשיכה.
” טל, אתה לא נועל את האוטו ??? “
גרגירי הכורכר על גבי הסלעים היו מתכון להחלקה
“תלך לאט” הצעתי את המובן מאליו.
הגענו לקטע מעט בעייתי
” לאן צריך להגיע? “
הצבעתי לעבר הנקודה הקרובה.
“טוב, אני אחכה כאן”.
לאחר שבדקתי שוב ושוב ושוב מאיזה זוית לצלם, העמדתי את האוהל במרחק המתאים. תוך כדי, ניסיתי להבין אם אני היחיד בסביבה שנהנה כל-כך מאווירת הלילה.
“קר לי, יש לך עוד הרבה מה לעשות?”
למחרת, מוקדם בבוקר, לפני אור-ראשון, חזרתי לאוהל והמתנתי בסבלנות לבואם של זוג השרקרקים.
כשנחתו, ידעתי.
אני היחיד בסביבה, שנהנה כל-כך מיופיים, פיטפוטיהם וקולות ריסוק החרקים במקורם.

שלדג-גמדי: F-16

שלדג-גמדי: F-16

בפעם הראשונה שנפגשנו, צילמתי את בן-דודו (שלדג לבן-חזה) עוסק בדיג אינטנסיבי באחד מיובליו המתאדים של נחל-שורק, בבריכה עמוקה ששורדת כמעט עד סוף הקיץ. כמובן ששמחתי מאוד לראותו. לבן החזה, ששמח פחות, רדף אותו בכל פעם שהלה תפש ראשן. השלדג-הגמדי בתגובה, טס בגובה נמוך תוך ציוצי מחאה ולא נכנע להתקפות.
לאחר שנה, פגשתי בו שוב, הפעם לאחר הכרות מעמיקה יותר.
בסביבות 04:30 בבוקר הייתי נשכב באוהל, שהיה מלא בצפרדעי-נחלים לחות, וממתין לו.
כעבור שעתיים ארוכות היה מגיע, כשהוא מצייץ תוך כדי מעוף לאורך הנחל. לאחר שעה נוספת חדרו קרניה המחממות של השמש לערוץ הנחל. אז שטף ביסודיות את נוצותיו תוך צלילה לבריכה הידועה שמלבד מי-גשמים הכילה מי-שפכים ריחניים. נגדם לא נשמעו ציוצי מחאה.