רביבים

מלמעלה רביבים, למטה פרסות דקיקות עמוסות בוץ.
רביבים, מילה ממש מוצלחת למסה האינסופית,
לרבבות של טיפות,
לגשם.
רבבות של רסיסי שפע, רחש סמיך ומתמשך של קולות התנגשות באדמה.

לכל רביב קול נפרד, חלקיק-זמן בלעדי לו, להתפוצצות הרכה על הארץ, על עלה, על פרוות חיה ועל מסתור הצילום שלי.

הקול הזה, הסמיך כל כך, של התפוצצויות רטובות, כל אחת צמודה לחברתה, משביע את נפשי אבל לא את אוזני.