העמסתי את האוהל על כתפי והתחלנו לרדת בחשיכה.
” טל, אתה לא נועל את האוטו ??? “
גרגירי הכורכר על גבי הסלעים היו מתכון להחלקה
“תלך לאט” הצעתי את המובן מאליו.
הגענו לקטע מעט בעייתי
” לאן צריך להגיע? “
הצבעתי לעבר הנקודה הקרובה.
“טוב, אני אחכה כאן”.
לאחר שבדקתי שוב ושוב ושוב מאיזה זוית לצלם, העמדתי את האוהל במרחק המתאים. תוך כדי, ניסיתי להבין אם אני היחיד בסביבה שנהנה כל-כך מאווירת הלילה.
“קר לי, יש לך עוד הרבה מה לעשות?”
למחרת, מוקדם בבוקר, לפני אור-ראשון, חזרתי לאוהל והמתנתי בסבלנות לבואם של זוג השרקרקים.
כשנחתו, ידעתי.
אני היחיד בסביבה, שנהנה כל-כך מיופיים, פיטפוטיהם וקולות ריסוק החרקים במקורם.